<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין אבלות ישנה</h1>
<h2>דף לד:</h2>
ובכאן הביא הענין לפרש דבר נעלם מדעת רבים, שהראשונים לא הרחיבו בפירושו, והוא זמן התוספת הזה שמוסיפין ביום הכפורים ובשבתות ובימים טובים מחול על הקדש, דודאי קודם בין השמשות הוא, דהא תוספת עשה, ובין השמשות ספק לעונש כרת ומיתה וחיוב אשם תלוי, ובשני בין השמשות חייב חטאת קבועה, אלא קודם בין השמשות הוא, ושיעור בין השמשות איפליגו עליה אמוראי בפרק במה מדליקין (ל"ד ב'), ומסקנא משתשקע החמה הוי בין השמשות עד צאת הכוכבים, ואם כן התוספת הזה קודם שקיעת החמה הוא, וזה דבר של תימה שתהא חמה זורחת כנגדו והוא חייב בעינוי ואסור במלאכה, ותנן נמי (שבת י"ז ב') וכולן בית הלל מתירין עם השמש, והתם (שם ל"ה ב') אמרינן אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דיקלי איתלו שרגא, הא למאן דקים ליה אע"פ שנסתלקה מראש הדקלים כל זמן שלא שקעה מותרין במלאכה, וסוגיין בכולי תלמודא כל זמן שהחמה זורחת מותרין בכל מלאכה וכן ביציאתו לאחר צאת הכוכבים לילה גמור הוא ומותר בכל מלאכה, ועד הזמן הזה ספק של בין השמשות הוא, ומהו הזמן הזה שעשתה אותו תורה תוספת והזהירה עליו בעשה.
וראיתי לרבינו תם ז"ל בספר הישר שלו פירוש נכון בסוגיא הזאת שהיא בפרק במה מדליקין, שהוא ז"ל אומר דמשתשקע החמה דאיתמר הכא שהוא בין השמשות היינו מסוף שקיעת החמה, כלומר משעה שנשקעה ברקיע והיא עדיין כנגד חלונה, ולפי שלא עברה חלונה ועדיין אינה מהלכת אחורי כיפה פני הרקיע מאדימין כנגד מקומה של חמה, וזהו כל זמן שפני חמה מאדימין דאיתמר בגמרא, אבל תחלת שקיעת החמה שהיא השעה שהתחילה ליכנס ברקיע ונסתלקה זריחתה מן הארץ קודם לזמן הזה הוא. והוצרך רבינו תם ז"ל לפירוש הזה, מפני שאמרו שם בפ' במה מדליקין שיעור בין השמשות בכמה ג' חלקי מיל אי נמי ב' חלקי מיל, ואלו בשקיעת החמה תנינן בפסחים (צ"ד א') משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים אדם מהלך ארבעת מילין, ותניא התם ר' יהודה אומר עביה של רקיע אחד מעשרה ביום, תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות, מעלות השחר ועד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, נמצא עוביה של רקיע אחד מעשרה ביום, נמצא שהוא עושה יום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, לפיכך עביה של רקיע משעת שקיעת החמה ועד זמן שהוא לילה מהלך ארבעת מילין. וכמה הרחק גדול יש מזה השיעור לשלשה חלקי מיל שאמרו בפרק במה מדליקין והוא אמור שם לדעת ר' יהודה עצמו, אלא שמע מינה שקיעת החמה האמור בפסחים היינו תחלת השקיעה משעה שאינה זורחת בארץ, והאמור בבמה מדליקין סוף השקיעה שנכנסה ברקיע אלא שפני רקיע מאדימין, ולשון הגמרא מראה פנים לפירושו של רבינו תם ז"ל, כאן אמרו משתשקע החמה ששקעה כבר, ושם בפסחים אמרו משקיעת החמה שקיעה עצמה בכלל.
ולפי דבריו ופירושו זה אני אומר דמשעה שהתחיל השמש להשתקע עד זמן בין השמשות והוא הזמן הנזכר בפרק במה מדליקין הוא בכלל תוספת מחול על הקדש, והוא מהלך שלשת מילין ורביע מיל, רצה להוסיף כל הזמן הזה מחול על הקדש מוסיף, ואם רצה לעשות מקצתו חול ומקצתו תוספת עושה, ובלבד שיוסיף ממנו ולא נתנו חכמים שיעור לתוספת זו למטה אלא שיוסיף שיעור הנראה לעינים שהוא תוספת, כלומר ברגע שהוא יום יהא בודל לשם תוספת ולא משום ספק לילה. וליכא למימר דכל שהוא ממש הוי, דהא אי אפשר לצמצם ולאכול עד בין השמשות ממש ופשיטא דיוסיף, אלא רגע שהוא ברור שהוא יום מוסיף ודיו, והיינו דאמרינן במס' ברכות (כ"ו א') רבי יהודה אומר עד פלג המנחה והוא זמן קרוב לתחילת שקיעת החמה, אין ביניהם אלא מהלך של"ד [כ"ה בכת"י, והמעתיקים העתיקו של ד' אמות, ומשו"ה תמה ע"ז במנחת כהן שהרי החשבון הוא של"ג ושליש שהוא שתות מיל, וכתב שצ"ל ד' מאות.] אמות בקרוב, דקסבר ר' יהודה לענין תפלה בתר שמשא אזלינן דבעינן לתפלת המנחה ייראוך עם שמש, ולפני ירח דור דורים לשל ערבית.
והתם אמרינן (ברכות כ"ז ב') אמר ליה רב לר' חנינא דצלי של שבת בערב שבת כר' יהודה מי בדלת אמר ליה אין בדילנא, כלומר דכיון דצלי קביל עליה כל פלג המנחה בתוספת, ובדיל קודם לשאר בני אדם שאין מוסיפין כל הזמן הזה מחול על הקדש אלא מקצתו וכולה שמעתא כדאיתא התם, הא כל זמן שהחמה זורחת בארץ יום גמור הוא אינו בכלל תוספת ולא בכלל ספק, ואע"פ שפלג המנחה מוסיף על מהלך ארבעת מילין האמור בפסחים כשיעור שאמרנו, אין ביניהם אלא זמן מועט וכשמתפלל בו של שבת קודם גמר תפלה מתחיל השמש לשקוע והגיעה שעת התוספת, והא דאמרינן התם אדאיכא שמשא אריש דיקלי איתלו שרגא, הרחקה יתירא היא לתוספת משום דלא קים להו בשיעורא דרבנן.
ומיהו תוספת מלאכה ועינוי דיום הכפורים ביציאתו אינה מתחוורת אצלי עדיין, דודאי משעת צאת הכוכבים לילה גמור הוא וקודם לכן בין השמשות ובאיזה זמן הוא התוספת הזאת, ובשלמא אליבא דרבי יהודה לא קשיא לי דאמר השחיר העליון והשוה לתחתון לילה, וזו השעה ודאי אינה צאת הכוכבים, דאם כן היכי אמר רבי יוחנן דלא אכלי כהני בתרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי הא כי שלים בה"ש בצאת הכוכבים שלים, אלא שמע מינה שעה שהשחיר העליון והשוה לתחתון מופלג מעט מזמן צאת הכוכבים והוא בין השמשות דר' יוסי, ואליבא דידיה תנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הכוכבים. והא דאמרינן דשלים בין השמשות דר' יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי, לאחר זמן בהפלגה קאמר, שאם היה מתחיל מיד אינו מוסיף לנו אלא כהרף עין דבר שאי אפשר לעמוד עליו, וכיון שכן משכחת לה לתוספת דר' יהודה משהכסיף העליון והשוה לתחתון עד צאת הכוכבים, אלא לר' יוסי תוספת יציאת קדש מאי ניהו, ויש לומר בדקדוק כוכבים גדולים, אי נמי כעין שאמרו בירושלמי בברכות [פ"א ה"א] ובלבד שיתחמון תלתא כוכבי כדמן חדא כוכבתא כלומר רצופין במקום אחד הא מפוזרין אסור בעשיית מלאכה משום תוספת.
והא דתנן ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מדליקין את הנרות לא שהחשיך אלא בין השמשות ותוספת שלו בכלל, דמשקיעת החמה ממש חשיכה הוא, וכן בכל מקום מזמן איסור ואילך קרי חשכה. וכן הא דאיתמר במסכת ביצה (ל' א') דהא תוספת עינוי דיום הכפורים דאורייתא הוא וקא אכלו ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי, הכי נמי קאמר שאוכלין ושותין עד שבאה עליהן רגע דמשום ספק חשכה הן מפסיקין ואינן מפסיקין ברגע ברור דהוא יום, אי נמי התם עד שחשיכה ממש אכלי ועברי אספיקא דבין השמשות, אלא משום דעברי מעיקרא אתוספת דהוא ודאי דאורייתא משום הכי נקט תוספת לומר דלא מחינן בהו אודאי דאורייתא ובספק חשיכה נמי לא מחינן.
וכיון שהדברים מתוקנים לפי פירושו של רבינו תם ז"ל אכתוב מה שמצאתי בירושלמי שהוא סיוע וראיה לדבריו. גרסינן התם בפרק מאימתי קורין [פ"א ה"א], תני כל זמן שפני מזרח מאדימין זהו יום, הכסיפו זהו בין השמשות, השחירו ונעשה עליון שוה לתחתון זהו לילה ר' אומר הלבנה בתקופתה התחיל גלגל החמה לשקוע ותחלת גלגל הלבנה לעלות זהו בה"ש, א"ר חנינא סוף גלגל חמה לשקוע ותחלת גלגל לבנה לעלות, ותני שמואל כן אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת ולא שוקעת בשעה שהחמה זורחת, פירוש ר' חנינא מתרץ לה לברייתא דר' וקתני בה ר' אומר סוף גלגל חמה לשקוע, מכאן נלמוד שאין בין השמשות מתחיל עד שעה שסוף גלגל חמה שוקע ונמצא עביה של רקיע בשחר הוא נידון כיום, דהא משעת עמוד השחר יום הוא, ובערבית נמי מקצת עביו של רקיע נתון ליום שהרי אינו בין השמשות עד תחלת סוף שקיעת החמה. ואמרו שם בירושלמי אמר רבי מונא נלפינה מדרך ארץ, שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק, שרי עלל לא אמרינן דעל עד שעתא דיעול, כלומר ומשום הכי בתחלת יציאת גלגל חמה הוא יום ובתחלת כניסתו אינו עדיין לילה ולא בין השמשות, וזו ראיה גמורה למה שכתבנו ופירשנו.
אלא שיש לנו בגמרתנו דבר אחד שנתקשה עלינו, והוא מה שאמרו שם בפרק במה מדליקין [שבת ל"ה ע"א] הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה זהו שיעורו של ר' נחמיה, ופרש"י ז"ל כרמל הר שעל שפת הים והחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים, ובתוך כדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה, ומשמע מהכא דמתחלת שקיעת החמה אנו משערין. אלא שנראה לפי הירושלמי דה"ק אם אדם מניח חמה בראש הר הכרמל יכול הוא לירד ולטבול בים דעדיין יום גמור הוא נמצא שטבל ביום, ומאותו זמן ואילך הוא שיעור בין השמשות של ר' נחמיה שאדם מהלך בו חצי מיל. וכך אמרו בירושלמי [ברכות פ"א ה"א] ר' שמואל ב"ר חייא ור' יודן בשם ר' חנינא התחיל גלגל חמה לשקוע אדם עומד בראש הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל. והנה אמת הנה נכון.
ע"כ פירשנו בשיעורי בין השמשות ותוספת חול על הקדש אע"פ שיצאנו קצת מעניני דברינו אלא שהדברים צריכין ביאור, ומ"מ לא עלה בידינו תוספת אפילו לת"ב אלא לאסור כל בין השמשות שלו, ואין צ"ל לשאר תענית ציבור שאינן בכלל. וכן הקבלה שהזכיר רבינו ז"ל אינה ענין אלא ליום הכפורים מפני שיש לו תוספת כמו שפירשנו, אבל יש לומר שהקבלה אוסרת עליו בזמן הזה שהוא משקיעת החמה והוא מפלג המנחה ולמעלה, הואיל והוא יכול לעשותו תוספת לימים של תורה יכול לעשותו נמי תוספת ליום של דבריהם הואיל ורצה להוסיף אותו עליו ולעשותו כיום עצמו, וכן מצינו שמתפלל בשבת של מוצ"ש ואומר הבדלה על הכוס ואע"פ שאינו מותר במלאכה, כיון שמבדיל בו כבר עשהו כלילה, וכיון שכן אם קבל עליו תעניתו עשה אותו על עצמו כבין השמשות של ת"ב, וזו סברא תלויה.
ואע"ג דבין השמשות דת"ב אסור דילמא ספקו לחומרא, לענין קבועא דירחא לא מחמרינן דתניא (פסחים נ"ד ב') אין בין ת"ב ליום הכפורים אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר ואמר רב שישא בריה דרב אידי לקבועא דירחא דגבי ת"ב לקולא.
<h2>דף נז:</h2>
בפרק עגלה ערופה (מ"ט א') בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו חכמה יונית. בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא כלה באפריון בתוך העיר ורבותינו התירו שתצא כלה באפריון בתוך העיר. עטרות חתנים אמר רב לא שנו אלא של מלח ושל גפרית אבל של הדס ושל ורד מותר, ושמואל אמר של הדס ושל ורד אסור, של קנים ושל חילת מותר, ולוי אמר אפילו של קנים ושל חילת אסור וכן תנא לוי במתניתיה של קנים ושל חילת אסור וכן הלכה. ועל האירוס מאי אירוס אמר ר' אלעזר טבלא דחד פומא. עטרות כלות מאי נינהו אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן עיר של זהב. תניא נמי הכי איזהו עטרות כלות עיר של זהב, ודוקא לכלה אבל לשאר נשים מותר כדתנן (שבת נ"ט א') ולא בעיר של זהב מאי עיר של זהב ירושלים דדהבא כדעבד ליה רבי עקיבא לדביתהו אלמא אינה אסורה אלא לכלות. וכן עטרות חתנים ששנינו דוקא לחתנים אבל שאר כל אדם מותרין בהם, לא גזרו אלא בשעת שמחה כענין שאמרו אפר מקלה שבראשי חתנים. וגרסינן בפ"ק דגיטין (ז' א') אמר ליה ריש גלותא לרב הונא כלילא מנא לן דאסור אמר ליה מדרבנן דתנן בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים וכו', אמר ליה רב חסדא קרא כתיב כה אמר ה' הסר המצנפת והרם העטרה וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה אלא לומר לך כל זמן שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם וכו', ואמרינן רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא גדיל כלילא לברתיה אמר ליה לא סבר לה מר הסר המצנפת והרם העטרה אמר ליה דומיא דכהן גדול בגברי, וההיא לבתו כלה קא גדיל, וכן הני גברי דאסיר להון כלילא, חתנים נינהו, דעטרות חתנין תנן, ודומיא דגברי בנשי מותר, כך פירש רבינו תם ז"ל. נמצאו חתנים אסורין בכל העטרות, והכלות מותרות בכולן חוץ מעיר של זהב. ושאר אנשים ונשים מותרין בכולן. וקשיא לי זה שאמרו בפרק במה אשה יוצאה ג' דברים נאמרו באצטמא אין בה משום כלאים ואין מטמאה בנגעים ואין יוצאים בה לרה"ר, משום ר' אלעזר ב"ר שמעון אמרו אף אין בה משום עטרות כלות, משמע מפני גריעותה שהיא של בגד אמרו שאין בה משום עטרות כלות אלא שיש לומר דכל דאנסכא אסור משום עטרות כלות ועיר של זהב לאו דוקא, ואצטמא יש בה משבצות זהב וכיון דעיקרה בגד לא גזרו, ודרבינא של מיני צבעונין הוה כדקאמר דקא גדיל דומיא דמצנפת, ואסורה לחתנים ומותרת לכלות שאי אפשר לנוולן לגמרי. והיינו דתניא התם איזו היא עטרות כלות עיר של זהב אבל עושה היא כפה של מלח, לא התיר בה עטרה שיש בה כסף וזהב אלא של מלח הזו.
